לעומק הדיאלוג

יסודות הדיאלוג המעגלי
חוויית הדיאלוג – סיפור של משתתפת
הדיאלוג ומושג ההיכללות על פי מרטין בובר

במטרה להבין מהו הדיאלוג המעגלי, על מה הוא מבוסס ואיך הוא פועל, מובאת כאן בתמצית התיאוריה וההלכה למעשה של הדיאלוג. בהמשך לעבודת הדוקטור שלי בנושא: הצעה לגישה כוללת לפתרון המשבר הגלובלי במאה ה-21 הלכה למעשה, המתודולוגיה שהצעתי לניתוח המשבר הגלובלי, היתה מבוססת על עקרונות קבליים ועל בסיסם התפתחה הגישה החינוכית. בנוסף, אחד מהמקורות החשובים שהסתמכתי עליהם במחקר, היה כתביו של מרטין בובר. בובר, שהיה גם חוקר חסידות ביסס את התורה הדיאלוגית שלו גם על עקרונות קבליים. ולכן קראתי לכלי דיאלוג מעגלי

יסודות הדיאלוג המעגלי

תיאוריה

טכניקת הדיאלוג המעגלי היא כלי למידה חוויתי-רגשי שבו אנשים הופכים את תפיסת המציאות שלהם ממיקוד עצמי אגואיסטי למיקוד קולקטיבי אלטרואיסטי, כדי להגיע בהמשך לתודעה כלל-תרבותית [שדה רגשי הבנוי מרצונות המשתתפים להתחבר] ההכרחית להישרדות משגשגת בתוך המציאות הגלובלית של המאה ה-21 המתאפיינת בקשר הדוק מאוד בין חלקיה השונים.

עקרונות

מטרת טכניקת הדיאלוג המעגלי היא ליצור שדה רגשי, מצב ייחודי של חיבור בקרב המשתתפים וכתוצאה מכך תפיסה מורחבת, קולקטיבית של המציאות ומישור תודעה גבוה יותר. רמת התודעה המוכללת (האינטגרלית) המושגת באמצעות דיאלוג מעגלי גדולה עשרות-מונים מרמת החישה האישית. המשתתפים יוצרים תהודה אינטראקטיבית עם כוח נרחב הטמון בטבע שאינו ניתן לגילוי באמצעות התפיסה הטבעית המולדת – התפיסה האגואיסטית של המציאות.

שיטה

הדיאלוג המעגלי לקוח מהעקרונות של חכמת ההמונים, אינטליגנציה קולקטיבית, ושיטת חיבור אינטגרלי הנעוצה בתיאוריה הקבלית ועקרונות הדיאלוג של בובר והמבנה הקשור למושג המניין. דיאלוג מעגלי הוא חוויה בסגנון "שולחן עגול" בהדרכת מדריך מיומן [מנחה] הכולל כעשרה משתתפים היושבים במתכונת מעגלית כשווים כדי לחלוק פרספקטיבות בכל נושא או שאלה תוך שימוש בכללים ספציפיים המאפשרים למשתתפים לגשת לכוח סינרגטי ואינטגרלי ה המושג במצבי איחוד. המשתתפים מכוונים לתצוגה קולקטיבית באמצעות "עדשת הכללה" הדדית.

תוצאות

משתתפים בחוויה הדיאלוגית המעגלית חווים:

1. תחושות של שיתופיות הכוללות אפשרת להגיע להבחנות יותר בהירות , ממקדות ומדוייקות.
2. הרגשת קרבה בקשרים הבין אישיים עם הסביבה ותחושה של חום ושייכות באווירה המחזקת את תחושת ההרמונייה.
3. מרחב תקשורת בעל זרימה חופשית ועומק עצום של ידע והערכה הדדית .
4. תובנה ואינטליגנציה קולקטיביים ברמה גבוהה ומשמעותית יותר ממה שקיימת ברמת התחושה האישית
5. הבנה יסודית של קשרי גומלין בין חלקים במציאות גבוהה יותר
6. תחושות של שייכות למבנה חדש שנוצר ושיש לו כוח חיות משלו.

דוגמה למערך של מפגש דיאלוג מעגלי

המערך שלהלן בנוי בצורה הניתנת להתאמה לסוגי הקהלים השונים ובהתאם לצורך.

חימום

מטרת החימום היא ליצור חום ולשבור את הקרח. המנחה יכול להעזר במשחקים או בכל פעילות אחרת שאינה מעוררת שום תחרות אלא כזו המקרבת בין אנשים.

כללי המעגל

ראוי לשמור ואף להגדיל את הרגשת החום שנוצרה במשחקים/ בפעילות , ולכן בדיון שיתקיים לאחר המשחקים , חשוב ביותר לעקוב אחר ההוראות ולמלא את ההנחיות הבאות :

1. שוויון: במעגל, איש אינו חשוב יותר או פחות; כולם שווים, וחשובים מאוד! מתחילים את הדיון עם אדם מסויים, וממשיכים לדון בסבב לפי הסדר, כשהבא שמדבר הוא זה שיושב מימין לאדם שסיים לדבר.
2. מתמקדים בנושא: חשוב להתמקד ולהישאר מרוכזים בנושא והמדובר במעגל.
3. האזנה: המשתתפים מדברים לפי התור, מבלי להפריע לאחרים. חשוב להיות קשובים לאדם שתורו לדבר, וולנסות להרגיש ולהבין את השקפתו של אותו אדם כאילו היינו אותו אדם. יש לעשות זאת כלפי כולם.
4. אסור לבקר, להעלות טענות, או הצהרות שיפוטיות, גם אם איננו מסכימים. בתורנו, נוסיף השקפה משלנו. עלינו לחשוב על הדיון כעל אש מחממת בלילה קר ביער. כל המשתתפים פועלים לשמור על הלהבה בוערת, וכל אחד מוסיף את פיסת העץ שלו או שלה לאש. העצים, המשתתפים, עשויים להיות שונים מאוד אחד מהשני, אך כולם מוסיפים למטרה המשותפת של קיום הלהבה המחממת.
5. מגבלת זמן: באופן אידיאלי, הדובר צריך לדבר במשך לא יותר מדקה לפני שהוא מעביר לדובר הבא את "הלפיד" (ניתן להשתמש בחפץ דיבור, חפץ הקשבה העובר מדובר לדובר).

שאילת השאלות

לאחר שהבהרנו את כללי המעגל, אפשר לגשת לדיון עצמו שהוא מונחה שאלות. על כל שאלה עונים בסבב כאשר כל המשתתפים עונים בתורם על השאלה. מומלץ להתחיל בשאלה כללית יותר ולהתקדם לשאלות ספציפיות יותר הקשורות לאדם עצמו.

סיום המעגל

זהו החלק שבו אנשים חולקים את רגשותיהם. חלק זה מתחבר לשאלה האחרונה שנשאלה במעגל. אם הכל זורם באופן טבעי, מומלץ לתת לשיתוף הזה להתרחש כהרחבה טבעית של השאלה הסופית. אפשר גם "לשחק" את החלק הזה על ידי הצעה שנשחק את ״משחק האיחולים״. במשחק הזה מבקשים מכל משתתף לענות על שאלה או שתיים בסגנון "מה אני מאחל לעצמי ולכולנו (הוסיפו משהו רלוונטי לנושא המדובר, למשל אם הנושא היה שנה חדשה, שאלו 'מה אני מאחל לעצמי ולכולנו בשנה החדשה')״ או ״מה אני לוקח איתי מהמעגל הזה היום, אילו מחשבות, רשמים או רגשות?״

חוויית הדיאלוג (סיפור של משתתפת)

זיכרונות מחווית הדיאלוג המעגלי // רבקה לוי

חמישה מחנכים בגילאים שונים ומרקעים שונים מאוד,ועוד אמא של אחת המחנכות (שהצטרפה באי רצון לפגישה , כדי לרצות את בתה ועשתה זאת גם במטרה לצאת מהשגרה היומיומית), התאספו בבית קפה רועש כדי להתנסות ולהבין את הכלי החינוכי שנקרא הדיאלוג המעגלי. הם התחילו בשיחת היכרות והמשיכו במשך כ-30 דקות לנסות לבצע את המשימה הבלתי אפשרית כמעט: לתרגם למילים את המהות הרגשית הרב-ממדית של הקשר הבין-אישי בין בני האדם (בין האני והזולת) . אותו הקשר שתואר על ידי מרטין בובר ושוחזר בצורה פרקטית בחוויה של הדיאלוג המעגלי. מתוך תסכול לנסות ולהבין כיצד ניתן לעשות זאת , ד"ר הדס גרובר אמרה לבסוף, "אני רוצה להרגיש את חווית הדיאלוג המעגלי כאן ועכשיו. האם אנו יכולים לעשות אחד כעת?"

כך קרה , שללא הכנה מוקדמת, אחזנו ידיים ו"קפצנו" לחוויית הדיאלוג המעגלי בהדרכתו של ד"ר בנציון גירץ. הוא העלה את השאלה הראשונה וביקש מכל אחד סביב השולחן לענות בתורו:

"מדוע היה לך כל כך חשוב לבוא לכאן?"

התחלנו בהיסוס, כל אחד כנראה הרגיש כמוני – חרדה קלה, חוסר בטוחון האם ימצא דרך ליצור קשר עם האנשים האלה. רגע לפני שהגיע תורי לנאום, נאבקתי עם עצמי למצוא דרך להיות אותנטית תוך שמירה על כיסוי עומק התשוקה שבאמת הביאה אותי לשבת שם בעיר שלא הכרתי, עם אנשים שלא פגשתי מימיי, מנסה לענות על שאלה כזו אישית ועמוקה.

אני כמעט לא זוכרת מה נאמר. אבל התחושה בתוך המעגל, בסוף הסבב הראשון, עדיין זכורה לי. למרות שהמילים היו רגילות, התחושה של כל אחד מאיתנו הייתה, כאילו משום מה חשפנו את נשמתנו. למרות שהיה מפחיד להרגיש כל כך פגיע וחשוף, משום מה הרגשנו כבר קשורים אחרי הסיבוב הראשון.

"מדוע הדיבור כה חשוב לאדם?"

די מדהים להביט לאחור על החוויה, מכיוון שכל תשובה של כל אחת ואחד מהשולחן הייתה אינדיבידואלית, ייחודית, אבל איכשהו מתחת למילים היה מה שאני יכולה לתאר כצורך קיומי משותף, שברגע של כנות הצלחתי להגדירו כ״רצון להפסיק להרגיש כל כך לבד"

"מה אתה רוצה להשיג באמצעות הדיבור שלך במעגל הזה?"

אמנם זאת היתה רק השאלה השניה אבל כשדיברנו לפי תור במעגל, בזה אחר זה, זה הרגיש כאילו אנשים כבר לא דיברו במילים. הקול המשותף שלנו דיבר מתוך המעגל, את מה שקשה להיאמר, את הדברים שמתחת למילים, מעל המילים, בין המילים.

"איך הדיבור שלך או של האחר השפיע על המעגל?"

מעבר לכל מה שהפה שלנו ענה, היה סוג של דיבור חסר קול, שקשה לתאר. "כשהקשבתי לך, ראיתי את העיניים שלך, ואת מה שמאחוריהן. וראיתי שראית אותי." אמרתי בתורי.

"מה הרווחת מהמעגל הזה?"

לעזאזל, אנחנו לקראת סיום וזה מבאס כי בעוד כמה דקות כולנו נפרד אחד מהשני ו…

"אילו תחושות רכשת במעגל הזה שתרצה להעביר לאחרים?"

מעולם לא אמרתי חצי ממה שהרגשתי ואף אחד אחר לא עשה זאת, כי קשה להרגיש מה באמת נמצא בפנים וקשה עוד יותר להודות בעומק החור השחור שנמצא שם. אבל כשאני מרגישה שוב שאני שם, יש לי גוש בגרון שגורם לי לרצות לבכות, ואני אדם רציונלי, אקדמאי.

ניסיתי להימנע מכתיבה על החווייה הזאת בעצם מכיוון שאני עדיין בחווית המעגל ההוא, בניגוד להיגיון של זמן ומקום. ובעיקר מכיוון שמי שלא חווה את מה שאנחנו חווינו, בוודאי יחשוד שאני מגזימה בעוצמה של חווית הדיאלוג המעגלי. אבל אני בטוחה שבאותו בית קפה, הפרצופים שלנו זהרו ואנשים יכלו לראות זאת בעצמם;

כי בזמן שאנחנו היינו בתוך החוויה, בשולחן אחר בבית הקפה, זוג בגיל העמידה צפה בשפת הגוף שלנו ובביטויים על פנינו. למרות שהם בוודאות לא יכלו לשמוע את דברינו, הם הקפידו לומר לנו לאחר סיום המעגל שלנו, "אנחנו רוצים להצטרף לשולחן שלכם".

הדיאלוג ומושג ההיכללות על פי מרטין בובר

תרגמתי עבורכם קטע מתוך מאמר בכתב עת:

לדידו של בובר, יחסים דיאלוגיים אינם מוגבלים רק לתקשורת שיחתית: דיאלוג יכול להתקיים בלי דיבור, ואפילו בהיעדר צליל ומחווה. ברמה הבסיסית ביותר, דיאלוג הוא חוויה של האחר, ובעיקר חווית הזולת והכרה בקיומו: ישות שבאמצעותה מוגדר ה"עצמי". דיאלוג אמיתי נתפס במושג ההיכללות. ההיכללות כוללת שלושה אלמנטים: ראשית, יחס מסוג כלשהו בין שני אנשים (או יותר); שנית, "אירוע שחווים שניהם במשותף, שבו לפחות אחד מהם משתתף באופן פעיל" (בובר, 1961, עמ' 124); ושלישית, "העובדה שאדם חווה בו-זמנית את האירוע המשותף מנקודת מבטו של האחר, וזאת מבלי לוותר כהוא זה שום על דבר מה שהוא חווה בעצמו (שם, עמ' 124-125). אין לבלב מושג זה עם אמפתיה. בובר מדגיש כי אמפתיה מרמזת על זרימה מנקודה אחת לאחרת: העברת עצמך למשהו אחר. במערכת יחסים אמפתית האדם "גולש" עם רגשותיו לכדי יצירה, מבנה או הוויה אחרים, תוך שאיפה מודעת "להתחקות" אחר מושא ההתבוננות מבפנים. זה לא כולל את הקונקרטיות של האדם עצמו: האמת של החיים האובייקטיביים נעקרת על ידי "אסתטיקה טהורה". ההיכללות, לעומת זאת, מרחיבה את הקונקרטיות של ההוויה, ומאשרת את הנוכחות השלמה של המציאות שבה משתתף האדם (שם, עמ' 124). שיחה, טוען בובר, הופכת לאמיתית דרך תודעת הכלה, ויכולה להיות "אמיתית" ו"יעילה "רק כאשר היא נובעת מחוויה של הכללה "של הצד השני " (שם, עמ' 125).

ביבליוגרפיה:

בובר, מ' (1961). בין אדם לאדם (תרגום, ר.ג סמית). לונדון: פונטנה.
שם המאמר: מעבר לבובר: דיאלוגים, חינוך ופוליטיקה
שם המחבר: פיטר רוברטס (Peter Roberts)
מקור: כתב העת למחשבה חינוכית

The  Journal of Educational Thought (JET)  / Revue de la Pensée Éducative, Vol. 33, No. 2 (August, 1999),  pp. 183-189

פורסם על ידי: בית הספר לחינוך של וורקלונד, אוניברסיטת קלגרי
(Werklund School  of Education, University of Calgary)

אוחזר מתוך אתר: http://www.jstor.org/stable/23767366