"מפשוט לחיות את חיי בתוך חווית הרגשות שלי, לחוש את שסביבי במידה מוגבלת מאוד, הגיע הנגיף כמו מפתח לשער, כדי להוציא אותי מחוץ לגבולות הקודמים שלי ומרמת הקיום הקודמת שלי לעולם חדש של מערכות קשרים"
(המחבר)
"וואו, קורונה!" לא חשבתי שהנגיף יגיע אלי! בדרכי להעביר שיעור לפני שעה קיבלתי הודעה מהתלמיד שלי: "ההורים שלי חזרו אתמול מאירופה ועל פי החוק הם עכשיו בבידוד, אז אני לא חושב שנוכל לעשות שיעור מחר. "
לא הייתי ממש בטוח כיצד לעבד את המצב, והתחלתי לחלוק את ההודעה עם חברים כדי לבדוק את התגובות שלהם. התגובות נעו מ"מה זה?" ל"נו ו…" ל"וואו, זה באמת מתחיל לסגור עלינו", ועד ל"היזהר שלא תידבק!". בסופו של יום דבר אחד היה ברור : הבנתי שהעולם השתנה ממש מתחת לאפי מבלי ששמתי לב, וירוס הנגיף הפך פתאום את התמונה האמיתית למוקד עבורי. המציאות השתנתה, ואני כבר לא יכול לתפוס אותה אותו דבר. החלו לעלות בי מילות המקובלים "כל העולם נברא רק בשבילי" (סנהדרין, לז א), אולם כעת נשמעו נכון עם כל השלכותיהן העצומות.
כבול במגבלות חמשת החושים המאפיינים הרגשיים האנושיים שלי, חייתי עד כה בעולמי הקטן שלי – במרכזי המשפחה, כמה חברים קרובים וקהילה קטנה – אלה שמשפיעים עלי ישירות ושעל חייהם משפיע אני; מכיוון שהמוצרים שאני צריך כדי לחיות בנוחות נגישים כמו מרכז קניות מקומי הממוקם כמה רחובות מהבית, לא הייתי מודע שהכול הגיע אלי מאי שם. העולם שבחוץ היה עבורי מהדורת החדשות הלילית או צילומי נסיעות אקזוטיים לבילוי משפחתי אפשרי – אינטלקטואליזציה או פנטזיה. כל עוד קיבלתי את המוצרים שאני אוהב, לא הצלחתי לראות עד כמה החלל האישי שלי נפל לידי העולם. לא חשבתי הרבה על ההשלכות של הגלובליזציה. לא שמתי לב כמה "מקומי" עבר "גלובלי" וכמה כולנו שייכים למשהו גדול – מערכת גלובלית אחת בשם האנושות שמתנהגת כאיש אחד. "אנחנו" הוא ה"אני "החדש, ואני בקושי מכיר את עצמי.
""אתה לא יודע מה יש לך עד שהוא נעלם." במילים אחרות, אנו מגיעים למודעות לעולם הסובב אותנו רק מחוסר. יכולת הראייה שלנו למרחק פתאום מתחדדת מאוד כאשר אחד המוצרים החשובים שאני צורך חסר בשוק. רק אז אני מבין שהבעיה הפוליטית בדרום אמריקה, למשל, היא ששיבשה את יצוא הבשר, וההשלכות, בסופו של דבר, הן בחצר האחורית שלי, וכי "הרשת העולמית" היא הרבה יותר מאשר גישה למידע; זוהי רשת שכולנו נקלעים אליה בלי אפשרות לבטל את הסכמתך. הגבולות בין המקומי לגלובלי, בין מולדת לארצות זרות נעלמו. כל העולם הסובב בלי יוצא מן הכלל הפך להיות העולם הפרטי שלי.
כאשר נגע הנגיף בפתח ביתי, הבנתי במלוא העוצמה את המשפט "כל העולם נוצר בשבילי" (סנהדרין לז א), שכל התרחשות הגלובלית מכוונת ישירות אלי – וירוס הקורונה הוא הוכחה חיובית. לא משנה אם מנופף הפרפר בכנפיו בסין מחוץ לטווח החושים הפיזיים שלי, ההשלכות מורגשות בי.
בלי שום עמימות, פשוטו כמשמעו שכל העולם הוא שלי, "לטוב ולרע, לעשירים או לעניים יותר, בחולי ובבריאות, לאהוב, להוקיר ולציית" – ממש כמו חתן עם רגליים קרות בחתונה שמבין שהמעשה כבר נעשה, הוא לכוד, והגיע הזמן לגרום לנישואין לעוף.
אם בהתחלה חוסר האונים שלי מול משבר הקורונה גרם לי להרגיש קטן וחסר חשיבות במערכת העולם הכאוטית הענקית, בתחושה ששום דבר שיכולתי לעשות לא ישפיע, אור חדש עלה מתוך חשכת המגיפה הגלובלית. אתה ואני, כמו אותו הפרפר המנענע את כנפיו בתיאום מוחלט, נוכל להשפיע יחד על המערכת באמצעות חיבור מתואם.
עם ראייתי הגלובלית החדשה ודאגתי לכל העולם שלי, שהתרחבה לאין שיעור, הבנתי כי אנחנו יכולים לבחור להתחבר ולשמש צומת בעלת חשיבות מיוחדת ברשת העולם העצומה. בחיבור מאוזן אנו יכולים להפוך למוקד תקשורת הפועל לטובתנו במערכת מורכבת ורגישה שבה אנו חיים. אני האחד ואתה השני נעבוד יחד, ובהתנפנפות הרמונית של כנפי הפרפר שלנו, נוכל לספק את השדרוג המעודכן להעלות את העולם לרמת קיום חדשה שאינה זקוקה לנגיף הקורונה.
כמו רעידת אדמה, החוויה האישית שלי עם מגיפת נגיף הקורונה שינתה את תפיסתי את המציאות בהתגלות כה גדולה עד כדי כך שאני עומד בו זמנית מול העולם פנים אל פנים כמו שווה אל שווה, שנינו יחד באותו הזמן. התובנה של החוויה האישית שלי חשפה בפני את האמת המילולית שהכלל והפרט הם אחד, וכל העולם כלול באדם, בדיוק כמו שכתוב בספר הזוהר. זה מעצים כל אחד ואחת מאיתנו. אנו חושפים משהו גדול וענק.
ובנוגע לקשר בינינו, על אף שעכשיו אנחנו רואים שנגיף הקורונה הקטנטן הזה, חשף את התלות שלנו זה בזה, יש בה הזדמנות פיזית להתמסר ליצירת טוב זה לזה בסוג חדש של מערכת יחסים, כיוון שכל המצב ניתן לנו כדי לשפר את הקשרים בינינו, להשיג רמת קיום טובה ואיכותית יותר.
ניסיתי לתאר את השינוי הגדול שקרה לי, מרק להתמודד עם חיי ולחוות את רגשותיי, להרגיש את עצמי וסביבתי במידה מוגבלת זה בא עכשיו ככלי לקחת אותי מחוץ למגבלת גבולותיי, מרמת הקיום הקודמת שלי לעולם חדש של קשרים ויחסים. בואו נפנטז: שני אויבים, שתי מדינות עוינות, שחולקות לראשונה מטרה משותפת. זה לא משהו פיננסי או גופני, אלא משהו אנושי, מעל כל אינטרס עצמי. דמיינתי שבתור ישראלי קראתי על מותם של אלופי הצבא האיראני. כמובן שבמצב מלחמה הייתי מרגיש טוב אם חלקם היו מובסים או נהרגים. אך כעת, במצב החדש של האנושות, ניתן לחוש את האנושות המשותפת. כל עולם היחסים הזה הוא כמו קליפות שמכסות על חיבור הלב. אולי זה יוכיח לנו שגם אנחנו יכולים לחיות בחיבור, באהבה ובשלום. זה יקרה? מה עוד נדרש כדי שזה יקרה? יחד, אולי יש לנו סיכוי.
צרו קשר לפרטים נוספים. בואו נתכנס במעגלי דיאלוג וירטואליים ונבנה את החיים החדשים בתקופת הסגר זו.
