הצד שלו, הצד שלה

מערכת יחסים זוגית מעוררת אצלנו את כל הדפוסים הקיימים אצלנו גם מול כל אדם אחר, אבל בזוגיות אנחנו מרגישים ״שבירה״ בעוצמה החזקה ביותר. למה אנחנו לא יכולים להפסיק להתחשבן ולהאשים זה את זה בתוך מערכת זוגית, איך אפשר לצאת ממעגל הכאב הזה ולפתח מציאות חדשה שתטיב עם שני הצדדים?

מענישים אחד את השני על מה שהיה

דני הוא עובד הייטק לשעבר, ועושה הסבה להוראה. באחת ההרצאות שלי במלונות ים המלח בנושא "הרצון שלו והרצון שלה", חלק דני את סיפורו: "אני זוכר ומתגעגע לימים בהם אשתי ואני, היינו מתכננים יחד את הדברים הכיפיים שנעשה במהלך השבוע כמו: לטייל, לצאת לבלות, לעשות דברים חדשים יחד.
והיום? היום שנינו עוסקים בתזכורות מה היה לפני, מה לא הספקנו, הילדים, הכסף, בכלל על כל דבר קיומי שאיכשהו תמיד מורגש בו חוסר". המציאות מראה לדני שלעולם לא נפתור את כל הבעיות ולעולם לא נוכל באמת לנקות את האוויר בינינו, או להתחיל עם דף חלק. אבל איכשהו בזמן אמת אנחנו שוכחים שזה כך.

חולף עוד שבוע, הוא מביא עמו עוד הזדמנות למלא את הרצונות זה של זה, יש אווירה חדשה, הזדמנות חדשה.

הבעיה היא שבכל פעם שעולה הזדמנות חדשה לשפר את הקשר בינינו, במקום להסתער עליה ולזכות בחוויה חדשה שתרענן את הקשר בינינו, אנחנו בדרך כלל מענישים זה את זה על מה שקרה בשבוע שעבר.

שימו לב לדיאלוג הבא בין דני לאשתו מירב:
דני: "שוב לא עזרת לי היום לקחת את הילדים לבתי ספר"
מירב: ״שוב התעלמת ממני הלילה״
כלומר, אנחנו עסוקים בהתחשבנות זה עם זו אפילו ללא מילים, משחקים במשחקי שליטה ונקמנות (לעיתים אפילו ע"י שימוש מניפולטיבי בילדים), ללא שום רצון הדדי לוותר ולמצוא את האמצע בינינו. במצב הרסני כזה אין סיכוי לקשר להמשיך להתקיים.

כל אחד מבין הצדדים מתבצר באגו של עצמו שאומר – למה שאתן הזדמנות ואתאכזב? הרי אנחנו מכירים את ההיסטוריה שלנו עם האדם שמולנו, אנחנו יודעים שלא יחלוף זמן רב ושוב דברים ישתבשו, ושוב נמצא את עצמנו במריבה על אותם דברים (ברובם קטנוניים). אז בשביל מה? אנחנו מצדיקים את חוסר היכולת שלנו לבטוח ולתת הזדמנות נוספת, תוך הישענות על אירועי העבר.

כך, באופן סיסטמטי אנחנו צוברים חוויות שליליות ומחריבים את הקשר, מפספסים הזדמנויות לתקן ולצבור חוויות חיוביות. זה קורה בכל הקשרים בחיינו. אבל דרך הקשר הזוגי, קל יותר להתבונן על הדברים. אז במקום להיות מתוסכלים נוכל לשנות את היחסים, על כך בפוסט הבא.

מה נשים רוצות?

לא תמלא את הרצון שלה – היא שונאת אותך. מוכר לכם? בואו נכיר את המנגנון שמפעיל אותנו – הרצון.

אישה באופן טבעי ארצית יותר, יודעת להביע את עצמה בצורה ברורה יותר כי היא מאוד מחוברת לקרקע, קשורה לרצון הפרקטי שלה. מהאספקט הזה מאוד פשוט לספק אותה: אם ממלאים את הרצון שלה, היא מלאה, היא אוהבת. אתה לא תמלא את הרצון – היא שונאת אותך. פשוט. גבר, לעומת זאת, מתקשה להבין את הרצון שלו, מה הוא באמת רוצה, מה עליו למלא עכשיו.

יוסי, 47, והדר, 42, שתפו את המשתתפים במעגל באותה הרצאה:
יוסי: ״אני אוהב אותך״.
הדר: ״ לא נראה לי שאתה באמת אוהב אותי״.
יוסי: למה את אומרת את זה?
הדר: ״אם היית באמת אוהב אותי אז היית רגיש אלי יותר ומבין שאני חייבת חופשה עכשיו! לא עוד שלושה חודשים, אני חנוקה".
יוסי: " אבל מאמי המצב שלנו עכשיו לחוץ קצת עם הכסף, בואי נחכה קצת עם זה…"
הדר: "באמת תודה רבה לך! אז אל תגיד לי שאתה אוהב אותי! אתה קלקלת את כל היחסים שלי איתך…"

הדר הגדירה מהי אהבה עבורה. זה מילוי הצרכים שלה, נקודה. במילים אחרות, אתה תקבל אהבה רק אם תמלא את הצרכים, לא תקבל יחס אחר בלי זה.
זה הרקע לכל הסיטואציות השונות בין בני זוג. הבעיה היא, שאנחנו צוברים כאלה סיטואציות של חוסר מילוי כל הזמן והרשימה רק הולכת ומתארכת, וגרוע יותר – התגובה היא תמיד האשמה. האשמה הדדית. אבל יש מה לעשות עם המידע הזה.

הבעיה האמיתית

הבעיה האמיתית היא שאנו נוטים להאשים את האחר בכל פעם שמשהו לא מסתדר כמו שרצינו. ההאשמות הללו מביאות לידי כך ש-א. אנחנו מקלקלים יותר את מערכת היחסים שלנו, ו-ב. כשכבר יש לנו הזדמנות לתקן ולעשות משהו חיובי בתוך מערכת היחסים, אנחנו לא מאפשרים זאת בגלל שיש לנו זיכרון של רצף חוויות שליליות מהעבר עם אותו אדם, עד שהיום יום כבר נדמה למערבולת, והחיים הופכים לאוסף של רגעים שעיקרם לחץ, חוסר סיפוק ותסכול.

אם רק היינו מצליחים להסתכל על כל סיטואציה במנותק מהתוצאות בעבר, וכל סיטואציה הייתה צוברת ניקוד שלילי או חיובי בפני עצמה אולי סוף סוף היינו מצליחים לצאת מהלופ שהכנסנו את עצמנו אליו ומתחילים לבנות יסודות לקשר טוב, יציב וחיובי עם האדם שמולנו.
אז איך להחליט מה אנחנו רוצים לצבור ורק את זה לשים בתוך הכד שלנו?

זאת לא תקלה במערכת היחסים

כל מערכת יחסים מתחילה בהרמוניה. כל קשר בכלל, לא רק זוגי, בתחילתו, בהתקשרות הראשונית, כולם מרגישים מרוצים ממה שיש, יש רצון פשוט ליהנות מהקשר. בשלב הזה אף אחד עדיין לא מרגיש, או לא פיתח את הרצון הפרטי שלו למילוי, ומה הוא רוצה להשיג, מה התועלת שלו ממערכת הקשר הזאת.

ככל שעובר הזמן, הרצונות שלנו הולכים ומתפתחים או יותר נכון להגיד – מתגלים. הם היו בנו כל הזמן רק שהם היו כביכול נסתרים או מכוסים. ואז פתאום כל צד כאילו מקבל כיוון אחר, מנסה למלא את הרצונות של עצמו. הרצונות שלו למילוי העצמי גוברים בעצם על אותה הרגשה ראשונית של תענוג, של מילוי הדדי.

זהו תהליך טבעי, אין בזה פסול, רק שהדברים מסתבכים כאשר שני הצדדים לא מודעים לתהליך שקורה. כשיש ידיעה ומודעות, אפשר לדבר על הדברים בצורה אמיתית, לדבר על מה שבאמת קורה לנו, לשתף. לא צריכים להסתיר את הרצונות, זאת לא תקלה במערכת היחסים. זה טבע.

לשנות את הידוע מראש

השאלה היא רק איך מדברים על הדברים. וכאן נכנס לתמונה הדיאלוג המעגלי. חשוב שהדיון יהיה באמת מכוון. בוודאי שלא בפורמט של ויכוח כי אין פה על מה להתווכח. יש מציאות. אם אנחנו נבין אותה נכון, נתייחס אליה נכון, נוכל להשיג קשר חזק יותר שמבוסס דווקא על הרצונות החזקים יותר שכל אחד מרגיש עכשיו.

מודעות

חשוב להבין שאנחנו מדברים על תהליך של פיתוח מודעות. נצא מנקודת הנחה לפיה אנחנו רוצים להשיג תפיסה אחרת של מערכות יחסים. לכל אחד מאיתנו יש תפיסה אינדיבידואלית לגבי הדבר הענק הזה שנקרא מערכות יחסים. כשנמצאים בשניים, הנקודה הראשונה הקריטית, היא ההבנה הפשוטה הזאת שכל אחד בא עם תפיסה מגובשת משלו ואנחנו צריכים למצוא דרך לבנות בינינו גשר, לפתח עולם ערכים והתנהגויות משותפים.

דיברנו למשל על סיטואציות של מילוי צרכים ועל אהבה. זהו חלק מהתהליך של המודעות בתחום של מערכות יחסים – תהליך מתפתח של לימוד ויישום.

תובנה משותפת

דיברנו גם על מילוי רצונות, שהוא הבסיס להתנהגות האנושית בכללה. כשאנחנו נמצאים במערכת יחסים, כדי להפוך אותה לקשר אפשרי, אנחנו חייבים להגיע לתובנה משותפת. להבין את מהות מערכת היחסים, ולהגיע ליצירה מחודשת של שיתוף, שהיא מעבר לרצון הפרטי שלי. היא לא מעלימה אותו, אלא היא יוצרת מדרגה נוספת במערכת היחסים.

המרדף, או הניסיון שנדון מראש לכישלון למלא את הרצונות שמתעוררים בכל אחד מהצדדים בזה אחר זה באופן בלתי נשלט או אובייקטיבי, מביא, מן הסתם, למצבי רוח, כעסים, טינה, האשמה. כדי להימנע מההרגשה של כישלון רודף כישלון, יש כלים המאפשרים לנו לבנות בינינו קשר טוב, מתמשך, גם אם לא הצלחנו למלא רצונות כאלה ואחרים.

אחד הכלים הוא פשוט להיות רגישים, להיות עירניים למצבים שאנחנו חווים, אבל לא להיות לכודים ברגש עצמו אלא לנסות להסתכל עליו, לבחון אותו ולתת לו שם או תובנה.

ברגע שנעשה זאת – ותכף נלמד איך – יצרנו בעצם מקום חדש. את המקום הזה אפשר לחזור ולבחון שוב, לבדוק אלו רצונות לא מילאנו, לדבר עליהם בלי להיפגע ולנסות לבחון מחדש איך למלא אותם. אבל כדי להסתכל כך על הדברים, דרוש עוד מרכיב.

מנגנון הרצון

סיפור שסיפר לי חבר: "רצינו לנסוע לטיול משפחתי. ניסינו למצוא מסלול, בתי מלון, התחלנו לחשב כמה כסף דרוש, הבנו שיש לנו את כל הדרוש לכיסוי ההוצאות, והחלטנו ללכת על זה. בפועל, עם הזמן, כבר לא בא לנו."

אפשר לומר שבאותה נקודת זמן הקשר המשפחתי היה כל כולו מבוסס על ההצלחה לצאת לטיול משפחתי, אבל הרצון השתנה. כאן אנחנו נחשפים לעוד תופעה, או עקרון חשוב – רצונות באים והולכים, מתחלפים. לכן, אין צורך לפחד מתגובות וממצבי הרוח המתלווים לחוסר המילוי של רצונות.

לכן, קודם כל, כשאני חושב על מושג ה״קשר״, כדבר החשוב, כאלמנט מתמשך בחיי, זה מאפשר לי לא לברוח מהמסלול או לאבד שליטה כאשר רצונות לא באים על סיפוקם מיד. אני מבין שקשר בנוי מ״יש״ ומ״אין״. קשר לא בנוי רק מ״יש״-ים. ההבנה הזאת מובילה לתובנה נוספת. לרצון גבוה יותר: לשמור על אחדות המשפחה.

מטרה נעלה יותר

רק מתוך כך שדיברנו על מטרת הקשר, שהגדרנו את הקשר כמנגנון בפני עצמו, אפשר לגשת מנקודת מבט חדשה ליתר הרצונות. פתאום הם ייראו אולי פחות רלוונטיים או נגלה שיש משהו חשוב יותר.

בנקודה הזאת, עלינו כבר להתייחס ולדבר על – איך אנחנו מגדירים את מערכת היחסים בינינו, מה מטרת הקשר שלנו? אין תשובה אחת שהיא נכונה לכולם. אבל לדבר על המטרה, אין חשוב מזה.

מטרה מאפשרת לזוג (או לכל מערכת יחסים שהיא) לא ליפול לגמרי תחת שליטת הרצון הפרטי של כל אחד. מטרה גבוהה יותר מרצון כזה או אחר, נותנת מקום להמשכיות טובה יותר של הקשר. מאפשרת לנו לא להיות עבדים של הרצון. היא יוצרת משהו משותף, אחר, נוסף, גבוה יותר שאפשר וראוי יהיה לעבוד למענו.

מטרה נותנת לנו נקודת מבט חיצונית על הקשר. זווית הסתכלות מעבר לצורך הפרטי. הרצונות הפרטיים קיימים, הם לא נעלמים ואנחנו לא רוצים להעלים אותם. אבל נוספת אליהם נקודת מבט המאפשרת לנו לווסת את האכזבה המתמשכת מחוסר מילוי.

שם המשחק – מודעות

הכל מתחיל במודעות, הבנה שיש רצונות שמתעוררים בנו ונעלמים ואיך אנחנו מתייחסים אליהם. הדרך היעילה ביותר היא לדעת איך לא להיאחז ברצון אחד, כדי לתת משמעות חדשה למערכת הקשר בינינו.

קיימים פרמטרים נוספים מעבר למילוי הרצון הישיר, דיון מכוון והרווח מהדיון. גילוי הרצון והפקת התועלת מהגילוי.
אפשר לבוא ולטעון שזו פילוסופיה ואלה מילים תלויות באוויר, שזו אגב טענה נכונה מצד הרצון לקבל מילוי ישיר, כלומר ללא כל דיחוי. אבל אם אנחנו נמצאים במערכת יחסים ואנחנו רוצים לשמור עליה שתהיה טובה עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו נשטפים על ידי רצונות שמתעוררים ונעלמים באופן בלתי נשלט על ידינו, וכדי למלא את הרצונות שלנו אנחנו נצרכים אחד לשני, אז אנחנו מתחילים לנהל את זה יחד.

ריקוד מתמשך

כן, אפשר להגדיר את מערכת היחסים כמערכת משותפת לניהול הרצונות שלנו. מצד אחד איננו מתעלמים מאף רצון של בן הזוג. אנחנו גם רוצים להישאר קשובים לרצון, אבל המילוי יכול להגיע בדרך עקיפה, מושהית או בדרך יצירתית שונה ולא כפי שנראה לנו שצריך למלא אותו בעת התעוררות הרצון.

וככה לאט לאט הרצונות שמתעוררים כל הזמן ידחפו אותנו ליתר שיתוף פעולה. כי אנחנו בעצם מטפלים ברצון, אבל בצורה אחרת. נשמע טריוויאלי, איזה סיבובים עשינו ובסוף הגענו לזה שאנחנו זקוקים אחד לשני כדי למלא את הרצונות שלנו (זאת גם אחת התשובות על השאלה "מהי מטרת הקשר בכל מערכת יחסים").

נשמע טריוויאלי, נשמע פילוסופי ובלתי ישים? אבל אם אנחנו נמצאים כבר במערכת יחסים, אם אנחנו מודעים לכך שאנחנו נשטפים ע״י רצונות שבאים והולכים באופן בלתי נשלט על ידינו, אז כדאי כבר להבין שכדי למלא את הרצונות שלנו אנחנו זקוקים איש לרעהו. והבשורה היא שאנחנו מתחילים לנהל את זה יחד.

נסכם:

1. כשמתעוררת הזדמנות חדשה לאיזושהי פעילות משותפת, זאת הזדמנות לחיזוק הקשר, יש לראות בבן הזוג אדם חדש עם רצון חדש, הזדמנות חדשה – גם אם זה לא נראה לנו – להצלחה גדולה יותר במערכת היחסים. בדומה לאנשי עסקים מצליחים שאינם עוצרים עם הפסד או כישלון עסקי כזה או אחר, וזוקפים דווקא את ההצלחות הגדולות שלהם אחר כך לכשלונות שקדמו להן.
2. כל פתרון מורכב משני חלקים: 1. השכלי, המודעות. 2. החלק הפרקטי, הרגשי. החלק של המודעות שניקח בהקשר הזה של מערכות יחסים, הוא התובנות על הרצונות הבאים וההולכים והמערכת שמנהלת אותנו. ניקח איתנו גם את התובנה שאנחנו במערכת משותפת, רוצים או לא רוצים אנחנו נעזרים אחד בשני במילוי הרצונות.
3. כל רצון מורגש בנו כרצון אחד ואין בלתו. אבל בראייה מערכתית, אנחנו יכולים להבין שהוא חלק מהרבה רצונות נוספים. עלינו לנתח את הרצונות, לתעדף אותם, להשהות את המילוי שלהם – לעבוד איתם. איננו חוששים לנהל, כלומר להתייחס אליהם בשונה מאיך שהם התפרצו. ומזה למעשה החשש העיקרי שלנו. כי כשהרצון תוקף, התגובה רגשית ובלתי נמנעת – למלא את הרצון עכשיו, אחרת יהיה אסון.
4. ברמה הפסיכולוגית אנחנו מדברים על מנגנון ההשהייה כמיתון האימפולסיביות אבל אנחנו מדברים על מערכת ניהולית שמנגנון ההשהייה הוא חלק ממנה. השכל למעשה יוצר שקט במערכת הרגשית. המודעות מאפשרת להפעיל את מנגנון ההשהייה. המנגנון נבנה על ידי הדיאלוג המעגלי. זה מביא אותנו למודעות ותודעה חדשים.

משחק מילוי הרצונות

בואו נחשוב על פנקס רצונות. כל יום נרשום אילו רצונות התמלאו לי. הכי פשוטים. אין מצב שלא התמלא לי שום רצון היום. אחרת לא הייתי מצליח להתקיים ולו לרגע אחד.
אפשר להעביר בין זה לזה פנקס קטן ולרשום בו את הדברים:
מי מילא לי את הרצון?
אילו רצונות לא התמלאו לי?

אחר כך לערוך "דיאלוג מעגלי":

1. לדבר על מה שרשמנו בפנקס (לפי כללי הדיאלוג המעגלי).
2. בסיכום המעגל כל אחד צריך לומר איזה רצונות התמלאו לו תוך כדי המעג
3. איזה רעיונות חדשים קיבלתי לאיך למלא את הרצונות שלי.
4. מי מיושבי המעגל יכול לעזור למלא אותם.

רפלקציה: האגו נמצא בין שני המינים ובין בני האדם בכלל, ואנחנו פשוט צריכים ללמוד כיצד מתעלים מעל האגו ומגיעים ל WIN WIN בינינו, איך אנחנו חברים, יותר מסתם נאהבים, כאלה שמחזיקים בהדדיות את שני עמודי התווך של בנין משפחה או של כל קבוצה או צוות באשר הם.