עצמאות אמיתית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

ערב חג העצמאות, לפני 49 שנה, קבלה אימי צירים. מאז, בכל יום עצמאות, המשפחה חוגגת שמחה כפולה: גם יום העצמאות וגם יום ההולדת שלי.

בכל ערב עצמאות, היינו יוצאים לרחוב הראשי, רח׳ רוגוזין באשדוד, שהיה נסגר לתנועה ומתמלא בבמות ובאנשים שהולכים מקצה הרחוב ועד סופו. כולם הלכו שם לפגוש חברים, לקבל קצת מכות מפטישי הפלסטיק ועם הזמן גם להיזהר מהספריי הקטלני. החשוב מכל: משתדלים שלא להפסיד את הזיקוקים, הארוע המרכזי של ערב החג, מהבמה המרכזית בעיר.

גם הטלוויזיה הישראלית דאז חגגה את יום העצמאות. השידורים התארכו עד אחר חצות בהקרנת סרט קולונוע. בזכרוני עולה הקרנת הסרט של מבצע יוני נתניהו, מבצע אנטבה. סיפור האמיתי שבו התפרסמה מדינת ישראל בזכות היכולת המבצעית של שלה, הנועזות שלה ואולי יותר מכך – הערבות שלה לבטחון אזרחיה באשר הם.

בדיוק אותו הסיפור שסיפרתי גם ילדי יכולים לספר היום, רק שינוי נמקום, בפ"ת. אותם זיקוקים, אותם פטישים, במות מרכזיות ובאשר לטלוויזיה – כבר יש כבלים ונטפליקס. אז מה השתנה מאז, אם ילדיי חווים את אותו הדבר שאני חוויתי לפני 40 שנה? ומה יהיה עוד 40 שנה? מפחיד לחשוב שגם עוד 40 שנה שום דבר לא ישתנה.

מבחוץ שום דבר לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג. ילדינו, חווים שוב את מה שחוו הוריהם, ברמה האישית יש לכולם בטח את אותן הדאגות, ברמה הארצית בוודאי שאותן דאגות לביטחון ולכלכלה. אך האם נעשינו עצמאיים יותר? האם מדינתנו נעשתה עצמאית יותר?

המציאות מבחוץ הופכת לפחות ופחות מרגשת, הפראיירים לא מתים רק מתחלפים. עכשו בגיל 49, אני לא רוצה להיות פרייאר ומאחל שגם ילדיי לא יצאו פרייאים מהחיים האלה במדינה הזאת. לי זה לא יקרה, אני אנווט את החיים ולא הם אותי.

תמיד אמרתי לעצמי שאעשה הכל רק לא ליפול למהלך החיים הזה שאליו כולם נכנסים. אבל אחרי שקברתי את אבי ואימי והייתי צריך לזהותם לפני הקבורה, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם אני לא אמות כמוהם?

ב-16.1998, לפני יותר מ-20 שנה, עברתי תאונת דרכים קטלנית שבה התעוורתי חלקית ואיבדתי את כושר ההשתכרות שלי. אבל דווקא אז התהפכו חיי לטובה. דווקא כשלכאורה איבדתי את העצמאות הפיסית שלי, זכיתי בשני שינויים משמעותיים אחרים:

א. דווקא אז התחתנתי והיום יש לי חמישה ילדים, שניים כבר משרתים בצה"ל
ב. זכיתי להכיר מקרוב את חברי לומדי חכמת הקבלה, שתמכו בי, עזרו לי – אבל זה לא העיקר – הפציעה שלי, אובדן העצמאות שלי באותה תקופה, הפך למקור השראה לי ולחברי וגרם לנו לקשר רגשי חזק יותר.

היום אני מצליח לענות על שאלות העצמאות באופן אחר: רגש. השינוי שאני רוצה לראות הוא שינוי רגשי. העצמאות מגיעה דרך הרגש. לעזאזל העצמאות האגואיסטית הזאת שאנחנו שואפים אליה, זה רק מנתק אותנו אחד מהשני, וביום מן הימים אנחנו מצטערים ושואלים את עצמנו למה לא השקענו יותר בקשר בינינו לאורך החיים.

לרוב מגלים את זה בתוך המשפחה, כשכל אחד דואג לעצמו, לעצמאות של עצמו והכל נראה טוב ומבטיח אבל פתאום כל אחד מגלה, שמשהו בכל זאת חסר לו בלב. למרות הכל, משהו מאבד מהטעם.

הייתי רוצה לאחל לכולכם חופש מן העצמאות המדומה, המבוססת כולה על הדאגה העצמית ולהזמין אתכם לחוות רגש ועצמאות בלתי מוגבלים, בדיאלוג חדש בינינו, דיאלוג מעגלי בקרב עם ישראל, שבו אנחנו חווים זה את זה וזוכים לעצמאות רגשית חברתית בלתי פוסקת.

– – –

Image by Free-Photos from Pixabay

שינוי תפיסת המציאות

כיצד שיפר נגיף הקורונה את הראייה שלי?

"וואו, קורונה!" לא חשבתי שהנגיף יגיע אלי! בדרכי להעביר שיעור לפני שעה קיבלתי הודעה מהתלמיד שלי: "ההורים שלי חזרו אתמול מאירופה ועל פי החוק הם עכשיו בבידוד. אז אני לא חושב שנוכל לעשות שיעור מחר. "

קרא עוד »

לעומק הדיאלוג

יסודות הדיאלוג המעגלי חוויית הדיאלוג – סיפור של משתתפת הדיאלוג ומושג ההיכללות על פי מרטין בובר במטרה להבין מהו הדיאלוג המעגלי, על מה הוא מבוסס

קרא עוד »

הצד שלו, הצד שלה

מערכת יחסים זוגית מעוררת אצלנו את כל הדפוסים הקיימים אצלנו גם מול כל אדם אחר, אבל בזוגיות אנחנו מרגישים ״שבירה״ בעוצמה החזקה ביותר. למה אנחנו

קרא עוד »
סגירת תפריט
×

עגלת קניות

Open chat
1
שלום, זמין לדבר